© 2005 by Audrey Meyer - Münz

  • Face.png
  • P.png
  • linkedin.png
  • Flickr.png
  • twitter.png
  • deviantart.png
  • instegram copy.png

אודרי מאייר-מונץ נולדה בבלגיה, לאב ממוצא גרמני ולאם ממוצא בלגי. היא גדלה בבריסל עד סוף שנות התיכון. עוד בילדותה, חשפו אותה הוריה לתרבויות שונות ברחבי העולם, אך לה, כבר מגיל ארבע, היה חלום: לחיות בישראל. משאלת-לב זו לא הרפתה ממנה ואף התחזקה, כאשר קיבלה מהוריה בגיל שבע-עשרה, לכבוד חנוכה, מתנה קצת משונה: זוג כפפות לתנור ומגבת מטבח. זה היה האות להסכמתם כי את ביתה תקבע בארץ אחרת, הרחק מביתם. ואכן, בשנת 1984, אודרי 'עשתה עלייה' ועד היום היא חשה ציונית גאה. 

ירושלים היתה תחנתה הראשונה, למשך ארבע-עשרה שנה. במשך עשור, אודרי התמקדה בתרבות יפן: רכשה שני תארים, ערכה מספר נסיעות ובעיקר פיתחה אהבה גדולה ומשיכה עזה לאמנויות של ארץ מרתקת זו. 

בשנת 2000, תל אביב קראה לה והיא שינתה מקום והלך-מחשבה. בסתיו 2002 קרה משהו ששינה את חייה לעד. בחנות ספרים קטנה נתקלה בספר צבעוני, אותו חיברה מי שעתידה להפוך למורה הראשונה שלה לפסיפס. 

למרות שהפסיפס עוסק בשבירה לפרגמנטים, לחלקים קטנים, בעיניה של אודרי הוא דבר שלם, גדול-ממדים. אמנות זו שבתה את ליבה, משום שהיא חווה בה דווקא בנייה של משהו גדול, הצומח ותופח לממדי-ענק. 
ממד נוסף בפסיפס, המדבר אל ליבה, הוא אפקט האור, שהינו חלק מרכזי בהווייתה. המעבר שעשתה בחייה, ממדינה אירופית אפורה לארץ שטופת-שמש, נטוע עמוק בתפיסתה את האור. בשנותיה בבירה, השקיעה המופזת על בתי האבן של ירושלים היתה מחזה שריתק את כל ישותה, ועד היום, הדיאלוג הנוצר בין אבני הפסיפס לאור הוא משמעותי ביותר בעבודתה.
לדבריה של אודרי, קיימת הקבלה בין עזיבת הבית החם של ההורים בבלגיה והקפיצה לתרבות חדשה לחלוטין, לבין יצירת המוזאיקה. כשהיא אומרת שעבודותיה נעשות בתהליך של דה-קונסטרוקציה, כדי ליצור מפגש מחודש בין פרגמנטים לאור, היא בהחלט מדברת על השינוי הזה בחייה - על היכולת להסתגל לארץ חדשה ועל פריצת הדרך האישית והאמנותית שעשתה. 

בשנת 2005 קם הסטודיו של אודרי. במשך השנים, היא מרבה לנסוע לחו"ל ומשתתפת בקורסים בערים שונות באיטליה, אותם מעבירים מאסטרים ידועים, מומחים בטכניקות העתיקות של המוזאיקה המסורתית. 

אודרי מגדירה את עצמה כאישה וכאמנית בעלת מודעות חברתית ופוליטית גבוהה, והיא רואה באכפתיות ערך עליון. האמנות משמשת לה כדרך להבעת מסרים אנושיים וחברתיים. כך לדוגמה, השתתפה בפרויקט מיוחד עם תלמידי חטיבת הביניים בשדרות, בעיצומן של מתקפות הטילים על העיר. "החיוך של היקום" הוא הכינוי שהתלמידים נתנו לספסל ארוך שנבנה על-ידם ועוצב בפסיפס תחת הנחיותיה של אודרי, במסגרת מיזם ארצי לאזרחות פעילה. התוצאה: מה שהיתה פעם מזבלה בחצר בית הספר הפכה לפינת חמד נעימה. 

במסגרת פרויקט נוסף, "אל תתנו לאדישות להרוג אותם", כיסא פלסטיק פשוט הפך תחת ידיה של אודרי ליצירת פסיפס מרשימה, המבטאת מחאה. בימים בהם לא היה ברור מה עלה בגורלם של שלושת החיילים הנעדרים רגב, גולדוואסר ושליט, קראו הכיסאות שעיצבו האמנים לא לתת יד לשתיקה. "כמיהה לשלום" הוא שמה של תערוכה גדולה נוספת בה השתתפה, שהוצגה ברחבי הגליל. מטרתה היתה הבעת תמיכה והזדהות עם סבלם של תושבי הצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה. נוסף לכך, היא לקחה חלק בתערוכה "עד שיצא עשן לבן", אשר התמקדה בשאלה 'מה אתה מוכן לעשות כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני?'  

אודרי מוזמנת לירידי אמנות, לתערוכות בינלאומיות ולביאנלות מוכרות ברחבי העולם, שם היא זוכה להכרה ולהוקרה. עבודותיה מוצגות לצד עבודותיהם של ציירים, פסלים, צלמים, אמני וידאו ארט ועוד, ומכיוון שאמנות פסיפס מוצגת לעיתים רחוקות בפורומים אלה, נפל בחלקה כבוד רב להיבחר ולהיחשף. לתפיסתה, היא יוצרת "פיקטו-מוזאיקה", מושג שהיא עצמה המציאה, הבא לתאר תמונות פסיפס, עדיי-קיר, יצירה של משמעות חדשה לכתלים.

 

אבני הפסיפס הן הוויטמינים של האמנויות הפלסטיות

 

האמנית